בחדש השלישי. כבר ביארו הראשונים טעם שנוי לשון כאן מכל המסעות. הוא משום שמתחלת י״מ היה היעוד לבא לתכלית היציאה שהוא ביאה להר האלהים לקבל התורה. מש״ה הודיע הכתוב דבחודש השלישי זכו לזה התכלית. ועדיין יש להבין אריכות הלשון בחודש השלישי וגו׳ ביום הזה. שהכונה בר״ח כדאיתא פר״ע. ויותר היה מובן הלשון בראש חודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים באו מדבר סיני. אלא בא ללמדנו דשם חודש השלישי גרם להם לזה. והיינו דאיתא שם דרש ההוא גלילאה בריך רחמנא דיהיב לן אורייתא תליתאה בירחא תליתאה כו׳. העמיק הדרשן דיוק הכתוב דוקא בחודש השלישי הוא שגרם לזה. ומעתה ממילא מובן ביום הזה שהוא בר״ח. שכיון שגילה לנו הכתוב דכל העיכוב שעד כה הוא מפני שלא הגיע חודש השלישי שהוא המסוגל לכך. וביום הזה שחל עליו שם חודש השלישי שוב לא היה עיכוב והיינו בר״ח מיד באו מדבר סיני:
ויסעו מרפידים וגו׳. כ״ז מיותר. ומש״ה תניא במכילתא מה ביאתן למדבר סיני ע״מ לקבל תורה כך נסיעתן מרפידים ע״ד לקבל תורה. ועדיין יש להבין מאי נ״מ בזה שנסעו מרפידים עמ״כ. אלא מכאן יש ללמוד דכל דבר שבקדושה מה שהאדם מכין עצמו יותר לזה חל עליו יותר ההכשר לזה. וראיה מהא דאיתא פ׳ הפועלים גדולים מעשה חייא. דגדיל נישבי וצייד טביא ומאריך מגילתא לינוקי. ולכאורה כ״ז טורח בכדי והרי לקדושת המגילות סגי לקנות עורות מן השוק ולעבדן לשמה. אלא משום שרצה ר״ח להגדיל כח קדושת המגילות כדי שיהא בכחן לפעול בלב התינוקות בשפע יתירה. ע״כ הוחיל להקדיש פעולותיו לשם קדושה הרבה לפני השעה ההכרחית ע״פ דין שהוא העבוד. ולמד ר״ח ממקרא זה שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה מתחילת נסיעה מרפידים כדי שיהיו מוכשרים יותר למעמד הנבחר הלזה. וע׳ מש״כ להלן כ״ח ג׳. ובספר דברים י״ז י״ח:
ויחן שם ישראל נגד ההר. כ״מ דכתיב ישראל לחוד מורה על אנשים גדולי ערך. כמש״כ לעיל ה׳ ג׳. והודיע הכתוב שאף על גב דכל בני ישראל הגיעו לשם מכל מקום החכימו בסדר חנייתן שבני אדם גדולי הדעת חנו סמוך לההר. וכל העם ונשים וטף מאחוריהם ומצדדיהם. שהרי המחנה נתפשט הרבה:
אל האלהים. וכמו שאמר ה׳ תעבדון את האלהים על ההר הזה. ולא עלה בראש ההר כאשר יבואר:
ויקרא אליו ה׳. היינו שקראו בשם משה כמו שהיה בא״מ והוא השיב הנני. כדתני׳ בת״כ ריש פ׳ ויקרא. אבל אין הפי׳ שקראו לעלות לראש ההר שהרי להלן כ״א כתיב ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר. מבואר דאכתי עד הזמן הזה לא עלה לראש ההר. אלא קראו והוא עמד באמצע ההר:
כה תאמר לבית יעקב. אמירה פשוטה להמון העם. ותגיד לבני ישראל. הגדה בכ״מ משמעו תמצית הדבר בהמשך לבד הנראה מפשוטו. לבני ישראל. אף על גב דמשמעות ב״י בכ״מ הוא כלל האומה. מכל מקום במקום המובן מהענין יש לזה השם משמעות פרטית בני אדם גדולי הדעת וכמה שמות בלה״ק יש שיש להם הוראה על המין כולו. גם הוראה על איזה פרט מזה המין. וצוה ה׳ למשה שיבאר הדברים בשני אופנים כאשר יבואר. וכך עשה משה כמו שיבואר בפ׳ משפטים כ״ד ג׳ והלאה. וגם היה שני אופני תשובות. היינו כל העם לפי הבנתם השיבו כל אשר דבר ה׳ נעשה. והמבינים באופן היותר גבוה השיבו נעשה ונשמע. ויבואר שמה דיוק התשובה לפי הבנתם של כל אחד:
אתם ראיתם וגו׳. כלל ההקדמה הוא. כמו שהאיש מתקשר עם האשה ומתנה עמה מה שתקבל עליה איזה התחייבות בהיותה לו לאשה. אז גם הוא מתחייב לזונה ולפרנסה והשגחתו עליה בכל פרט לטוב. כך היו הדברים האלה. וכמו שאנו אומרים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין. ובגמרא יומא דף נ״ד המשילו את ישראל במדבר ככלה ואח״כ כאשה. ומקרא מלא הוא בירמיה א׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. ע״כ הקדים הקב״ה לומר מה שרוצה מהם ומה שמתחייב כ״י לעשות לטוב להם ואמר. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. אשר נלחמתי עמם בעבורכם:
ואשא אתכם. פרנסת האדם ומלוי צרכיו נקרא נשיאה כאשר ישא האומן את היונק. אמנם יש שני אופני נשיאה. א׳ כל זמן שהתינוק אינו יכול להלוך כלל. רק האדם נושאו על זרועיו. ב׳ שהתינוק הולך ברגליו רק שאינו יכול לפסוע על המפתן ואבן אז אוחזו האדם בכפיו ומגביהו על המפתן ואינו לוקחו על זרועותיו כך פרנסת הקב״ה לישראל לדורות הוא בדרך עמל האדם שהולכים בעצמם בעסק פרנסה. ורק הקב״ה משגיח על הליכות עולמם. וזה נמשל לאופן השני. ובזה כתיב על כפים ישאונך. נו״ן הנוסף ללמד שאינו נשיאה לגמרי אלא כמו על כפים ולא על הזרוע. ומפרש שההשגחה באה פן תגוף באבן רגלך היינו עת צרה. אבל בעת שהקב״ה מפרנס בלי שום עמל האדם מיקרי נשיאה ממש. והיא הנשיאה שבמדבר וכתיב ואשא אתכם. ופי׳ עוד. על כנפי נשרים. שהיה הפרנסה באופן גבוה מדרך הטבע וזהו משל לכנפי נשרים:
ואביא אתכם אלי. שתים שמענו מזה. א׳. להמון העם משמעו שהביאם לו לעם. ב׳. לגדולי ישראל משמעו שהגביה דעתם להשיג רוה״ק וכח אלהי. והקדים הקב״ה מה שעשה כבר לדברי התנאים להראות לנו שכדאי לנו להתקשר עמו ית׳. שהרי יכלתו מאד נעלה כאשר ראינו:
ועתה וגו׳. המשך שני הכתובים עד וגוי קדוש. המה תנאי ומסובב אם יעשו כך וכך יהיה לכם כך וכך. אבל בביאור הדברים בפרטות יש שני אופנים. א׳. אם שמוע וגו׳ ושמרתם וגו׳ אזי והייתם לי וגו׳. ולזה האופן מתפרש ואתם תהיו לי וגו׳ לא לתנאי ולא למסובב. אלא צווי בפ״ע הוא כאשר יבואר. ב׳. אם שמוע וגו׳ ושמרתם וגו׳ והייתם לי וגו׳ אז ואתם תהיו לי וגו׳. ושני הפירושים מוכרחים בסדר הלשון. דלפי׳ הא׳ היה ראוי לכתוב תהיו לי סגלה וגו׳ ולפי הב׳ תיבת ואתם מיותר אלא שני אופנים שמענו מדבר אלהים. א׳ להמון העם ויהי פירושו. ועתה. מעתה ואילך אם שמוע תשמעו בקלי היינו ת״ת להבין ולדייק בדברי כמש״כ כ״פ דמשמעות בקול הוא דיוק להתבונן ובא זה התנאי נגד מה שדבר בהקדמה אשר עשיתי למצרים. ואז היה בחנם בלי גמול. ומעתה תלוי אם תשמעו בקלי. אז אלחום מלחמותיכם כידוע דת״ת הוא חרבם של ישראל:
ושמרתם את בריתי. הוא עבודה ברית קרבנות שהיה ברית בה״ב עם א״א. ותשמרו להקריב במועדם. ובא זה התנאי נגד ואשא אתכם על כנפי נשרים. דעד כה היה בחנם ומעתה תלוי אם תשמרו את בריתי. אמנם על דבר גמ״ח לא דבר מאומה שהרי גם או״ה נתחייבו בכך ועולם חסד יבנה. וסדום נחרבה על שלא החזיקה יד עני ואביון וגם ידוע טבע בני אברהם יצחק ויעקב רחמנים וגומלי חסדים מש״ה לא התנה ה׳ כ״א על תורה ועבודה ובא המסובב לבד מלחמה ופרנסה שהקדים:
והייתם לי סגלה מכל העמים. מי שירצה לעבוד את ה׳ ולהיות נבדל מטומאות גויי הארץ. א״א להיות גר אלא א״כ נאסף לעדת ישראל ולתורתכם. וזהו סגולה דמשמעו אוצר מכניס לתוכו מכל העמים:
כי לי כל הארץ. ויש באו״ה כמה אנשים ראוים להתגייר ולעבוד את ה׳. וכמאמר משה בברכתו אף חבב עמים וגו׳. ויבואר שם ברצות ה׳. ועד מ״ת היו כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה׳. אבל מעתה לא יוכלו לעבוד את ה׳ אם לא שיכנס לסגלת ישראל ויקבל כל התורה כמו כל ישראל ונגד הבטחה זו הקדים. ואביא אתכם אלי. דמש״ה א״א להיות גר אם לא יהי׳ עמכם:
ואתם תהיו לי וגו׳. לבד התנאי שמירת תורה ועבודה. דבל״ז א״א להיות ישראל. עוד תוסיפו להיות לי. ממלכת כהנים. היינו הנהגה בין אדם לחבירו בדרך הישר והטוב כמו בני אדם אפרתים. ובאשר זה אינו תורה לפרש מהו הישר והטוב. וגם אין כל ענין ואין כל מקום וזמן שוים. ע״כ אין בזה תנאי ליהדות כיון שאין בזה חק קבוע. אבל רצון ה׳ בכך:
וגוי קדוש. הוא הנהגה בין אדם לשמים להתקדש במותר לו כדכתיב קדושים תהיו וכמש״כ הרמב״ן שם. שמצוה שלא להיות זולל בשר אפילו בהיתר. וגם זה אינו תורה לפרש מהו קדושה ואין כל האדם שוין בזה ע״כ אינו עיקר ותנאי ליהדות כיון שאין בזה חק קבוע אבל רצון ה׳ בכך. זהו פי׳ הא׳. אבל לראשי ישראל יש פי׳ שני. היינו והייתם לי וגו׳ הוא ג״כ בתנאי והיינו גמ״ח שתעשו לא יהיה בטבע האדם ודעת אנושי אלא יהיה הכל לש״ש. והיינו משמעות והייתם לי סגלה מכל העמים שכל הנהגתכם תסגלו לי לשמי ולזה הפי׳ כוון במכילתא ריבק״א כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו והשפחה מאחר גברתה אף אתם מסגלין לי מאחרי שנאמר כי לי כל הארץ (כצ״ל). והכונה כמו האשה והבן הסמוך על שלחן אביו ועבד ושפחה דכל מה שהם עושים ומרויחים הוא רק לטובת אדוניהם. ולא כמו שכיר שאינו עושה לבעליו אלא במה ששכרו אבל מה שמרויח מן הצד הוא לעצמו. משא״כ אשה ועבד ובן הסמוך על שולחן אביו דאפילו הרוחה מן הצד אינם עושים לעצמם. כך כל מה שתעשו אפי׳ מה שהטבע נותן יהא הכל לשמי ולכבודי וזהו מכל העמים שבזה תהיו משונים ונעלים מהם במה שתעשו לשמי. דבתורה ועבודה לא שייך לומר מכל העמים אחר שאינן בני תורה ועבודה כלל. משא״כ בגמ״ח שגם המה בני גמ״ח והיינו שמסיים המקרא. כי לי כל הארץ. גם המה שלי הם ובזכות גמ״ח הם עומדים אבל אתם תהיו לי מצוינים מהם במה שתעשו הכל לשמי. ובא זה התנאי נגד מה שהקדים ואביא אתכם אלי שהגביה דעתם לרוה״ק עד כה בחנם. ומעתה ואילך יהיה בתנאי שתהיו מצוינים במעלה זו שתעשו הכל לש״ש אז תזכו למעלת רוה״ק וידיעת אלהים. ואחר התנאי בא המסובב ואתם תהיו לי וגו׳ לזה הפי׳ ע״כ אינו בקשה וצווי שהרי כבר בא בתנאי שיהא כל מעשיהם לש״ש ממילא יתנהגו בדרך בני אפרתים ובדרך קדושה. אלא בא זה המקרא למסובב והיינו שתהיו מושגחים ממני בשני אופנים. ממלכת כהנים. היינו במדת מלכות שהוא בדרך הטבע אלא שהיה הטבע מצוין וניכר שהמה מושגחים ביחוד וזהו לשון ממלכת כהנים הנהגת הטבע של ב״א אפרתים. וגוי קדוש. בנס נגלה ופרוש מבני אדם ואמר בלשון ואתם תהיו לי היינו ששתי מדות הללו היינו מלכות ומדת תפארת יהיה לפי מה שאתם תתנהגו עמדי אם יהיו מתנהגים לש״ש בדרך הטבע אזי תהא ההשגחה עליהם ג״כ רק בטבע ואם יהיו פרושים ומובדלים למעלה מטבע אנושי אזי תהא ההשגחה עליהם ג״כ פרוש ומובדל מהליכות הטבע והיא מדת תפארת. וכמו שביארנו בס׳ דברים מאמר משה פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש וגו׳:
אלה הדברים וגו׳. תניא במכילתא שלא תפחות ושלא תוסיף. פי׳ לבד ההסבר שיהיה לכל א׳ לפי כחו כמו שהקדים כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אבל דבר ה׳ כאשר המה תדבר לבני ישראל היינו לכולם בשוה בלי גרעון והוספה וכך היה הצווי בכל פרשיות התורה. דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. וביארנו ריש ס׳ ויקרא דבר אל בני ישראל הוא הפרשה כאשר הוא דבר ה׳. ואח״כ ואמרת אליהם היינו הביאור בתורה שבע״פ כמבואר שם הוכחה לזה הפירוש. אלא שנשתנה סדר הצווי בפרשה זו מבכל הפרשיות. דבכל הפרשיות שאחר מ״ת כתיב תחלה דבר ואח״כ ואמרת. וכאן כתיב להיפך. וטעמו של דבר הוא ע״פ שיבואר לפנינו שקודם מ״ת היה דבר ה׳ השכינה מדברת מגרונו של משה ונשמע לכל ישראל משא״כ ביאור הפ׳ שהוא דבר משה לא היה נשמע לכל ישראל אלא מדבר לזקנים והמה לישראל. ואחר מ״ת אפילו דבר משה הגיע לכל ישראל. מש״ה בפ׳ זו לא היה אפשר לומר הפ׳ כאשר היא תחלה ולא ידעו הפי׳ עד אחר כמה שעות שילמדו הזקנים ויאמר להם. ובין כה יוכל להיות שיסברו איזה שבוש. מש״ה היה משה תחלה מדבר לזקנים הפ׳ עם הפי׳ ואח״כ היה אומר הפרשה לכל ישראל. ותומ״י היו הזקנים מפרשים לישראל. משא״כ אחר מ״ת היה משה מדבר הפרשה לכל ישראל ותומ״י היה מפרש להם. וכיב״ז ביארנו בשירת האזינו כמש״כ בספר דברים ל״א כ״ב:
וישם לפניהם את כל הדברים האלה וגו׳. א״א לפרש שאמר הדברים כהוייתן דא״כ לא נצרך הכתוב להודיע שעשה משה כמו שדבר לו ה׳ והרי בכל הפרשיות לא כתיב הכי אם לא שבא לאיזה למוד ותו למאי כתיב וישם ולא ויאמר אלא פי׳ וישם הוא פי׳ הדברים כדאיתא בעירובין פ״ה אשר תשים לפניהם כשלחן ערוך. וכ״כ הגאון רב סעדיה ולא כהרמב״ן שהשיג עליו. והודיע הכתוב שהביאור שהוא תורה שבע״פ לא היה בכח משה לדבר לכל ישראל אלא קרא להזקנים והם דברו לישראל דרק הפרשה שהוא דבר ה׳ ממש היתה השכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וכ״ה במכילתא פ׳ בא ריש פ׳ משכו. שכה״ת נאמרה מפי משה לישראל ועי׳ מש״כ עוד בס׳ דברים פ׳ וילך. אבל דברים שבע״פ שהן דברי משה היה נצרך לזקנים. ובלא ספק שכך היה בכל הפרשיות עד כה וכמו שכתבנו לעיל ט״ז ט״ו בדיוק המקרא כך היה שונה משה תורה שבע״פ לזקנים ומהם הגיע לישראל. אלא שפי׳ הכתוב כאן משום שחזר ופי׳ להלן י״ט סמוך למ״ת שמאז והלאה לא היה כן אלא אפילו מה שדבר משה תורה שבע״פ היה ג״כ לכל ישראל כאשר יבואר. מש״ה כתיב דלע״ע קרא לזקנים ופירש להם דבר ה׳ והמה דברו לישראל:
כל העם יחדו. להלן כ״ד ו׳ בפ׳ ואל משה אמר שהיה ג״כ לפני מ״ת וסמוך לה כתיב כל העם קול אחד ויש משמעות אחרת בזה. דכאן לא היה כל אחד מישראל עונה בדעת עצמו. אלא נתאספו כולם באגודה אחת ונתיישבו איך לענות ולהשיב דבר שיהא נכלל בזה כונה עמוקה ובקיצור כראוי להשיב שיגיע לאזני ה׳ כ״י. ובאה התשובה ע״י שלוחם בשם כולם וע״ז מורה לשון יחדו בזה הלשון בדיוק כל אשר דבר ה׳ נעשה. ולא השיבו כל הדברים אשר דבר ה׳ כמו שהשיבו אח״כ קול אחד בזה הלשון כל הדברים וגו׳. דכל הדברים משמעו דמה שצוה הרבה דברים היינו אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וגם אז קרא לפניהם כל פ׳ משפטים ועוד כמו שיבואר שם. ועכ״ז השיבו שהכל יעשו. אבל כל אשר דבר וגו׳ משמעו מה שנכלל בדבור אחד היינו אם שמע תשמעו בקלי נכלל גם שמיעה כמשמעו באזניהם בקול ה׳. גם הבנה ודיוק בדבריו. ע״כ אמרו דשתי הכוונות יעשו וא״כ רמזו בזה שרצונם לשמוע באזניהם קול ה׳ וזהו המרומז בלשון שדקדקו להשיב בקצרה כדי לכוין גם זאת:
וישב משה את דברי העם אל ה׳. כאשר המה. ואע״ג שהקב״ה יודע מה שהשיבו וגם מחשבות לבבם מכל מקום מלכותא דרקיע כמלכותא דארעא. שהמלך כששואל דבר מן העם והם ישיבו לו אחר הסכמת כולם או רובם השליח צריך להגיד תשובת העם אע״ג שהמלך יודע כל חקירות האסיפה ע״י אנשי רז שלו מ״מ השליח צריך לומר לשון תשובת העם בדיוק מה שיצא מדעת הרוב ודעת המיעוט מתבטל ודומה כאלו השיבו כולם. כך מלכותא דרקיע דרך להשיב דבר כפרש״י בשם המכילתא. והתשובה באה ע״פ דעת הרוב ואע״ג שאפשר שהיו אז איזה אנשים שרוח אחרת אתם. וכדאיתא במ״ר שהיו אז אנשים שלבם לא נכון עמו מ״מ התשובה הלך כדעת הרוב ודומה כאלו ענו כולם יחדו:
הנה אנכי בא וגו׳ בעבור ישמע העם בדברי עמך. זה הלשון יש לפרשו בשני אופנים. א׳ שישמעו קול מדבר למשה אבל המה לא ישמעו מאומה מה המה הדברים. ב׳ שישמעו גם המה מה המה הדברים אבל מ״מ ידעו שמדבר הקב״ה עם משה ביחוד ג״כ מה שהמה אינם שומעים. ואמר ה׳ למען ישמע העם. ומובן שבזה תהיה תועלת שיאמינו בנבואה מה שאין דעת אנושי נותנת שיהא הקב״ה מדבר עם אדם. ומחשבים גבוהה גבוהה. היינו שהקב״ה רם ומתנשא מבריותיו. ועי׳ מש״כ בשירת האזינו בפסוק הצור תמים פעלו. ואחר שישמעו כולם יאמינו בנבואה. ובמה שישמעו בדברי עמך יהי׳ וגם בך יאמינו לעולם. שאתה מופרש ומובדל מהם למעלה. והוא ג״כ הכרח שכן הוא לעולם. שלא רק בדור הזה לבדו היה משה גדול ונעלה מכל הנביאים אלא לעולם כך הוא במה שישכילו שאפילו בדור דעה ובמעמד הנבחר לא הגיע אחד מהם למעלת משה. מכש״כ בשארי דורות. ומזה ידעו שא״א להחליף דת אש שניתנה על יד משה לעולמים:
ויגד משה וגו׳. כפרש״י שרצונם לשמוע ממך ולא שהגיד דברים אחרים אלא הגיד כונה שניה ומסותרת שהיה בדיוק לשון התשובה כל אשר דבר ה׳ שתהיה הכונה כך. וכמש״כ לעיל. וזהו משמעות לשון הגדה כמש״כ לעיל ג׳. ואם שהקב״ה יודע מחשבות העם מ״מ למדנו דכך המדה. אשר דבר הנביא העומד לפניו ית׳ מועיל הרבה הן בביאור דבר האדם כמש״כ בספר בראשית ט״ו ג׳ הן בביאור דבר ה׳ כמש״כ שם ל״ב י׳ וכן בפ׳ זו להלן ט״ו:
לך אל העם. כפרש״י דאחר שמבקשים לשמוע ממש נדרשים להכנה רבה זו. ולא שחזר הקב״ה מדבורו הראשון ח״ו שאמר שרק ישמעו בדברו עם משה. אלא שנתבארו באופן השני שישמעו שיש עוד דבור למשה בפ״ע מה שלא שמעו הם. והיינו כמו שביארנו בס׳ דברים י׳ ד׳. דעל דברות הראשונות כתיב דבר ה׳ עמכם. ועל דברות האחרונות כתיב דבר ה׳ אליכם. ללמדנו דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האזנים יכולין לשמוע. והיה כל העם שומעים זכור לבד. ושמעו ג״כ שיש עוד דבור למשה ואין יודעים מה. ומשה שמע גם דבור שמור ונמצא דברות הראשונות היה דבר ה׳ עמהם ממש ודברות האחרונות היה דבר ה׳ אליהם. היינו ע״י משה אליהם:
וקדשתם היום ומחר. לא פירש הקב״ה במה יתקדשו אלא שהדבר ידוע דסתם קדושה הוא פרישות מן האשה. וכדאיתא ברבה ר״פ קדושים כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש ריב״ל מייתי לה מן שונמית שאמרה כי איש אלהים קדוש הוא ר״א אמר מלמד שלא הביט בה מימיו ורבנן אמרי שלא ראתה טפח קרי על סדינו. וזהו דעת רבי במכילתא דתניא לא שמענו שאמר המקום לפרוש מן האשה אלא היו נכונים והיו נכונים לג״ש מה נכונים כאן לפרוש מן האשה אף והיו נכונים לפרוש מן האשה רבי א׳ ממקומו הוא מוכרע וקדשתם היום ומחר אם על ענין טבילה יטבלו בחמישי ויהיו טהורים בהערב שמש מה ת״ל וקדשתם היום ומחר אלא שאמר המקום למשה לפרוש מן האשה וע״ע בפי׳ מקרא ט״ו:
וכבסו שמלתם. ת״א ויחורון לבושיהון. וביאורו כביסה לנקיות כמו שתרגם עה״פ וכבס שנית וטהר ויחוור. ולא משמעות טבילה דתרגומו ויצבע :
והיו נכונים ליום השלישי. לפי דברינו דבכלל וקדשתם הוא פרישות מן האשה א״כ פי׳ והיו נכונים היינו שיכינו עצמם לראות ולשמוע פלאות כדי שלא יצאו מדעתם במראה נפלא ובקול נפלא פתאום. עוד בכלל זה הכנה למחשבה והתבודדות כל א׳ לפי כחו. ואין שיעור להכנה זו שהרי הקב״ה אמר למשה להלן ל״ד ב׳ והיה נכון לבוקר. ואין לך פרוש ומוכן לנבואה יותר ממנו. אלא בשביל שרצה הקב״ה להראות באותה שעה מראה נפלא מכבוד ה׳ כמו שיבואר שם. הזהירו להכנה יתירה ממה שהוא רגיל ומכש״כ לכל ב״א איש לפי כחו:
והגבלת את העם סביב. לא אמר והגבלת את ההר כלשון המקרא כ״ג. אלא הוא דבר בפ״ע שהוא גבולות לעם במעמדם סביבות ההר אהרן בראש והכהנים לפי ערכם אחוריו וגדולי ישראל אחריהם ובינונים אחריהם ונשים וטף אחריהם:
לאמר השמרו לכם. אזהרה יתירה בלאו ועונש מיתה הוא לכולם בשוה שלא יעלו בהר. אבל גם במרחקם מן ההר אע״ג שלא נזהרו בלאו מ״מ היה גבולות לעם. ועי׳ להלן כ״א וכ״ב:
עלות בהר. אפילו בלי נגיעה בבשר האדם:
ונגוע בקצהו. אע״ג שאינו עולה:
לא תגע בו יד. במי שעולה או נוגע כדי להרגו. שהרי יהיה בזה גם השני נוגע בחיבורין אלא כי סקול יסקל מרחוק יורו בו אבנים עד שימות:
או ירה יירה. מרחוק ימשיכוהו במוטות עד שיפול מן ההר ואחר כך אם בהמה אם איש לא יחיה. אלא יהרגוהו:
אל העם. משמעו תומ״י מן ההר אל העם. שהיו כל העם עומדין בסמוך להר ומצפין לשמוע מה ידבר להם משה:
ויקדש את העם. במה שאמר משה דבר ה׳ בלי שום שינוי נתקדשו להיות מאותה שעה פרושים מן האשה:
ויכבסו שמלתם. נתעסקו בנקיון בגדיהם ולא פירש הכתוב שהוגבלו העם כדבר ה׳ אשר דבר משה. שזה הדבר לא היה מיד אלא ביום השלישי בעת אשר ירד ה׳. אבל דברים הללו החל מיד. וביאר הכתוב שמשה קידש את העם ולא כתיב ויתקדשו העם. באשר שמלבד פרישות בפועל נכלל בזה פרישות מהרהורי אשה כמש״כ בשם מ״ר שנקרא אלישע קדוש שלא ראתה טיפת קרי כו׳ ובזה היה משה מועיל בדברים החוצבים להבות אש הקדושה וטהרה עד שנכנס בלבבם ונתקדשו:
ויאמר אל העם. מלבד שאמר דבר ה׳ כהויתו. הוסיף לומר מדעתו עוד מאמר היו נכונים לשלשת ימים. לשון לשלשת אינו מדויק כלל בזה הענין. דאם הפי׳ שיכינו עצמם שלשה ימים. היה ראוי לומר שלשה ימים. ואם הפי׳ שני ימים למה שיהיה פלאות ביום השלישי היה ראוי לומר ליום השלישי. וגם א״כ ק׳ מה זה הוסיף בזה המאמר על אשר כבר דבר בשם ה׳. אלא מזה העלו חז״ל דמשה הוסיף יום א׳ מדעתו. ופירשו דדרש היום ומחר. היום כמחר דלילו עמו. ולא אמרו דמשה דרש שכך הוא דעת ה׳ אלא הוסיף מדעתו שכך היה רצונו בשביל איזה טעם אי משום כבוד שבת דיום השלישי היה בעש״ק ולא יוכלו העם להתעסק בכ״ש. או הבין דלא יספיק העת הקצר להכין דעת העם כראוי. והיה משה נצרך לזה שני דברים. חדא שיהא הקב״ה מסכים לדעתו. שנית שיהא נכלל בדבר ה׳ הקודמים דעת משה גם כן. שהרי א״א להפוך דברי אלהים חיים ח״ו. ע״כ לא היה יכול להחליט דעתו ולהגיד לעם כי תהיה הכנה כל שלשה ימים. שאולי לא יסכים הקב״ה לדעתו. מש״ה אמר להם לשון דמשתמע לתרי אפי. כדי שאם לא יהא הקב״ה מסכים לדעתו לא יהיו דבריו נסתרים לגמרי. אמנם הקב״ה הסכים לדעת משה. ואמר משה אל תגשו אל אשה. לא שבא משה לפרש בזה מהו קדושה והכנה. [וכ״כ הרא״ש ביצה פ״א ס״ג. והא דכתיב היו נכונים לשלשת ימים לא קאי על מה דכתיב בתריה אל תגשו אל אשה אלא ה״פ היו נכונים לשלשת ימים לקבל התורה. ואל תגשו אל אשה] אלא בא להזכיר אזהרה זו כדי להראות שאפשר להוסיף יום א׳. ויהא נכלל בדבר ה׳ וקדשתם היום ומחר הוספה זו ג״כ. ויהי הפי׳ היום ומחר. היום כמחר. מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו. אע״ג דבאמת אין מקום לזה הדיוק בכ״מ שנאמר בזה הלשון כמו ביום ההוא יאכל וממחרת ודומה לו. אלא מ״מ כאן יש הוכחה לזה מדהזהיר אל תגשו אל אשה הרי בפי׳ וקדשתם היינו פרישות מן האשה וישראל קדושים הם אין משמשין מטותיהם ביום. וא״כ למאי אמר ה׳ היום. הרי מופרשין הם גם בל״ז. אלא היום כמחר שלילו עמו . [ואמר בלשון הגשה אל תגשו. ולא בלשון אל תבואו אל אשה. ללמד שבאם לא יסכים הקב״ה להצעת משה. אזי תהיה אזהרת אל תגשו אל אשה שייך להכנה. ותהי הכונה אל תגשו כלל. שלא תהא מרבה שיחה עם אשה. לפי שהוא מבטל הכנה לדבר שבקדושה]. ומ״מ אמרו שהוסיף משה מדעתו משום דבאמת אין הכרח כ״כ לפרש כן שהרי בכלל קדושה הוא הרהורי אשה כמש״כ לעיל אבל מ״מ לצורך השעה יש מקום לפרש דבר ה׳ בזה האופן והוא מחוקי התלמוד והפלפול להעלות מדאיצטריך חדשות והקב״ה הסכים על ידו שכך רצון ה׳ לדרוש בדבריו לצורך כמש״כ בס׳ בראשית ל״ב י׳:
ויהי ביום השלישי. לבד יום הראשון שלא היה לילו עמו:
ויהי קולות וגו׳. עוד לא ירד ה׳ אלא באו כדי ויחרד כל העם אשר במחנה. להחריד לבבם. היינו כדי למרק טבע גופם. ועי׳ ספר דברים ד׳ ל״ו:
לקראת האלהים מן המחנה. כך היה ראוי לכתוב את העם מן המחנה לקראת האלהים. אלא בא ללמד שהאלהים היה שורה במחנה ישראל. אלא שלא היה בגלוי שכינה. ועתה יצא האלהים כ״י מן המחנה לההר. ומשה הוציא את העם ג״כ מן המחנה. לקראת האלהים שיצא מהם:
והר סיני עשן כלו מפני וגו׳. ת״א מן קדם די אתגלי עלוהי ה׳ וכו׳ פי׳ לפני ירידת ה׳ באש היה ההר עשן. ולא פי׳ מפני לטעם. שהרי עוד לא ירד ה׳ על הר סיני עד אחר קול השופר משה ידבר וגו׳ מש״ה פי׳ מפני קודם. כמו לפני. וביאר הכתוב זה שלא נימא שהעשן בא מאש של שכינה מש״ה הקדים הכתוב דאחר קולות וברקים וענן וקול שופר שלא היה בהם ירידת ה׳ היה עוד עשן כבד וקול שופר משה ידבר וגו׳ ואח״כ ירד ה׳. וכ״ז גונדי דשכינה כעין שהיה באליהו במלכים א׳ י״ט אלא שהיה שם בא״א לפי צורך הענין:
ויהי קול השופר. אינו קול השופר שהיה תחלה יחד עם רעמים וברקים. אלא אחר ששקטו היה עוד קול השופר עם העשן מודיע לעם משה ידבר וגו׳והקול היה הולך וחזק מאד. מוסיף להתחזק כאשר יבואר לפנינו טעמו ש״ד. ועל מה הראה להודיענו משה ידבר. פרש״י לענין הדברות שלא שמעו מפי הגבורה אלא שתי הדברות. ולא נראה זה הביאור. שהרי זה אינו אלא לחד מ״ד ואפילו למש״כ דלכ״ע לא שמעו בשלימות כמו משה ג״כ ק׳ למה זה נצרך להזהיר את העם שישמעו מפי משה והרי המה הרגישו שהקב״ה מדבר עם משה והמה אינם יודעים מה. ובע״כ ישמעו ממנו. וגם עד כה הסכימו לשמוע מפי משה דברות ה׳. אלא בא הקב״ה להוסיף דאפילו מה שמשה ידבר היינו תורה שבע״פ שהוא אינו לשון הקב״ה בעצמו כמו פרשה שבכתב גם כן ידבר בעצמו לכל ישראל:
והאלהים יעננו בקול. יתן כח בקולו שיהי׳ נשמע לכל ישראל. וכמו שהיה במדבר סדר המשנה כדאיתא בפ״ה דעירובין שהיה אומר פעם א׳ הלכה לכל ישראל. ולא כאשר היה עד כה שקרא לזקני העם לפרש התורה שבע״פ ששם לפניהם כמש״כ לעיל פסוק ז׳ ומהראוי היה שיהיה זה הקול בא אחר עשרת הדברות ויגיע לצורך לשמוע ההלכה שבע״פ מפי משה. אבל בא לפני עשרת הדברות כדי להודיע שא״א להיות הדברות רגע א׳ בלי קבלת שמיעה בקול משה אשר ידבר מפי עצמו וכמש״כ לעיל י״ג ט״ז בענין תפילין ש״י וש״ר :
ויקרא ה׳ למשה. כאן כתיב למשה ולא אל משה. והיינו משום דכתיב אל ראש ההר. לא כמו קריאה הראשונה שהיה משה עומד במקומו ולא היתה הקריאה אלא בשביל חיבה. אבל כאן נתעלה משה וקרא לו שיעלה לראש ההר. וע״ז האופן שקוראים לאדם לבא אליו כתיב בל׳. כמש״כ לעיל ח׳ כ״א ובריש ס׳ ויקרא:
פן יהרסו אל ה׳ לראות. יהרסו משטרם שהגבלת שיעמדו אחורי אנשי המעלה הראוים להתקרב יותר כמש״כ לעיל י״ב. והמה יפרוצו חומת אנשים שלפניהם כדי לראות:
וגם הכהנים הנגשים אל ה׳. שהמה סמוכים ביותר אותם תזהיר שיתקדשו. יוסיפו להתקדש במחשבה. פן יפרץ בהם ה׳. בפגוע בהם עוצם גלוי שכינה. וכשלא יהיו מוכנים כראוי יהפך להם אור פני מלך חיים לרועץ. כמש״כ לעיל ד׳ כ״ד. משא״כ כל ישראל שלא השיגו כ״כ לא היה חשש שיפגע בהם מחמת העדר הכנה כראוי:
לעלות אל הר סיני. הרי עיקר אזהרה זו אינו אלא לעלות על ההר ממש ולא על העברת הגבול לחוד כדיוק לשון ה׳ פן יהרסו וגו׳ שהוא ל״ת. ולא היתה אזהרת ל״ת אלא בהר ממש והרי זה א״א כי אתה העדתה בנו וגו׳. הרי גם אני ואהרן הוזהרנו להגביל את ההר שלא נעלה עליו ואיך יהרסו העם ויעברו עלינו:
לךרד. מן ההר. וכאן לא בא הדרש לך רד מגדולתך כמו להלן ל״ב ז׳ משום דלא אמר לך רד מן ההר. אבל כאן הרי הדבור הוא בדבר ההר ועלייתו:
ועלית אתה ואהרן וגו׳. מש״ה יש לחוש שבאותה שעה יהרסו לעלות וגו׳:
